איך גורמים לילד לשתף מחוויות הגן?

בדר"כ כשאני שואלת את הילד שלי איך היה בגן הוא אומר לי כייף או בסדר.

שיתוף זו שפה. כמו כל שפה אם אנחנו רוצים שהילד ידבר בשפה אנחנו צריכים לדבר גם בשפה הזו. כלומר שגם אני צריכה לשתף. זה יכול להיות בדברים כמו מה עבר עליי בעבודה, בדרך לגן, בפגישה.

הייתי בפקק, היה לי קשה לשבת המון זמן באוטו. הייתי היום בדרך הביתה מפגישה והתחיל לרדת מבול ולא היתה לי מטריה.

יכול להיות שיתוף ברגשות דאגתי כי לא ידעתי אם אספיק להגיע בזמן. סבתא לא הרגישה טוב אז היה לי היום עצוב.

חשוב לא לצפות מהילד "להחזיר". זה לא שאם שיתפתי אז אני מכריחה עכשיו לשתף בחזרה.

אם הילד לא רוצה לשתף לאפשר לו להיות במקום הזה. לעזוב את זה וזהו.

לחכות בסבלנות עד שהילד ידע לדבר בשפה הזאת של שפת השיתוף.

חשוב להביע התעניינות לגבי הילד:

כשאנחנו מדברים עם הילד, אפשר להביע התעניינות ולגוון בשאלות להחליף את הכייף ב "מה עשית שעניין אותך היום", " "איך הרגשת היום " , "מי היה אבא/אמא שבת" ועוד.

כשאני משתפת את הילד אני מלמדת אותו איך לשתף. כשאני לא משתפת ורק שואלת ושואלת הילד מרגיש שמתחקרים אותו. נותן לו תחושה מאוד לא נעימה מה שגורם ללא לענות בכלל או לתשובה קצרה.

אז שיהיה שיתוף נעים!

גמילה מחיתולים

הבן שלי בן 2.4 החליט שאחר הצהרים כשהוא חוזר מהגן הוא מוריד חיתול, לא מוכן להסתובב בלי. כמובן שאנחנו זרמנו איתו, הלבשנו תחתונים הכנו את הסיר, אבל הוא לא אומר כשיש לו. גם אם לקחנו אותן יזום. הוא מרטיב ואז רק אומר עשיתי פיפי.מה עושים? להמשיך לנסות איתו או שנחכה קצת. מרגיש לי מצד אחד שרוצה ומוכן להיגמל ומצד שני שעדין לא יודע לשלוט על הצרכים ולהגיד כשיש לו..איך ממשיכים?

בגן הוא לא מוריד הוא נשאר עם החיתול. בבית הוא מוריד לגמרי מיזמתוואנחנו אומרים לו לא נורא, לא קרה כלום פעם הבאה תגיד לאמא ואבא לפני שיהיה פיפי

כדאי שההתייחסות לפיפי תהיה עיניינית. לא במושגים של נורא או לא נורא, טוב או רע. הרבה פעמים שמעתי הורים שאומרים היית ילד טוב אם לא עשית פיפי, כך שהילד שברח לו פיפי מרגיש עם עצמו לא טוב בבחינת 'ילד רע'. אפשר לומר בצורה עיניינית 'אני רואה שרטוב מפיפי', תוכלי לשאול אותו מה קרה? לשמוע מה הוא חושב.התחלת גמילה קשורה לבשלות קוגנטיבית ורגשית. יתכן והוא עוד לא מוכן. בדר"כ יש סימנים מקדימים להתחלת גמילה כמו שהילד אומר פיפי.האם יש לו אחים בוגרים יש בדר"כ גם עניין של חיקוי , הילד הצעיר רואה את אחיו עושים בשירותים ורוצה גם.מה לעשות? לפי האינטואיציה שלך. תוכלי להתחיל בבית אחה"צ עם סיר. לדבר איתו על כך. אם תראי התנגדות לסיר אז לא בכוח, אפשר לנסות בשלב מאוחר יותר.תכיני את עצמך למצב שבו יהיו הרבה פעמים ביומיים הראשונים פיפי על הריצפה..אבל כך הוא יקשר בין הפיפי לבין התחושה שלו.

בני בן ה-3 גמול מאוגוסט גמילת יום. בפסח (אחרי שכבר הרבה זמן הוא ביקש) שמנו לו תחתון בלילה , ומאז הוא עם תחתון בלילה אבל כל לילה מרטיב את כולו. אנחנו לוקחים אותו פעמיים בלילה להשתין מתוך שינה , אבל כלום לא עוזר. שאלותיי הן: 1. האם להחזיר לו את החיתול בלילה , או שזה יעשה נזק גדול יותר?2. איך גומלים בלילה ?האם השיטה לא היתה טובה?

תודה רבה.. כבר מיואשת 

הגמילה בלילה שונה מהגמילה במשך היום ויש פה עניין של התפתחות פיזיולוגית ובשלות. מומלץ להמתין לפחות כמה לילות רצופים שבהם הילד מתעורר עם חיתול יבש, לפני שמורידים את החיתול בלילה. הורים רבים "מתפתים" למהר ולהוריד את החיתול בלילה מסיבות שונות פוחדים לפגוע בביטחון העצמי, שהוא יתרגל, מטעמי חיסכון ועוד. אולם אם הילד עדיין לא בשל לגמילה, הרי שבהורדת החיתול משיגים בדיוק את הדבר שממנו רציתם להימנע.נשמע לי שהילד עדיין לא מוכן לגמילת לילה וכפי שעינת ציינה הוא מאוד צעיר.אפשר לשוחח איתו על כך ולומר לו שכשהוא יקום עם חיתול יבש כמה לילות אז תורידו את החיתול. התגובה שלך לגבי ההרטבה בבוקר צריכה להיות עיניינית. תשאלי אותו מה הוא חושב שקרה? תראי אם הוא מקשר בין ההרטבה לפיפי. (לא תמיד הילד מקשר).אני פחות מאמינה בלהעיר ילד לשירותים שכן הוא לא לומד מכך כלום, יש פה פעולה חיצונית שלא תלויה בו ובכוחות שלו, כך שיש פה תלות לגבי הקימה בלילה. כמו כן, גמילה נכונה אינה תלויה בהימנעות משתייה לפני השינה. כמובן שאין צורך בשתייה מוגזמת אך בטח שלא הימנעות.לסיכום הייתי מציעה לשוחח איתו , במידה והוא אינו מסכים בכל זאת לערוך הסכם שבו במידה ויקום הלילה רטוב תסכימו לשים תחתוני גמילה או חיתול שימנע את הרטבת הסדין. 

מלחמה על תשומת לב ההורים

יש לי שלושה ילדים בגילאים מאוד קטנים . שבע חמש ושלוש . הם כל הזמן נלחמים על תשומת הלב שלנו . בכל מחמאה , בכל נזיפה , תמיד יכניסו את עצמם פנימה . אם החמאתי לאחד האחר ישאל מה איתו ואם נזפתי באחד האחר ידאג לומר אני בסדר נכון אמא??

איך אני מפסיקה את התחרות הזאת שמתרחשת כל הזמן?
 

• ילדים בכל גיל זקוקים לתשומת הלב שלנו ההורים. ילדייך נולדו בהפרשים קטנים זה מזה, וניתן להניח שאת עסוקה מסביב לשעון. עצתי היא שתנסי לשים לב, ואולי אפילו לסמן על דף נייר, כמה פעמים ביום את מחמיאה לכל אחד מהם וכמה פעמים ביום את מעירה או נוזפת. יתכן שהממצאים יפתיעו אותך. אנחנו כהורים, נוטים להעיר לילדינו פעמים רבות, אך בד"כ פחות משבחים אותם על התנהגות טובה. את יכולה לנסות במשך כמה ימים, לתת מחמאה לכל אחד מהילדים בכל פרק זמן שתקבעי מראש ( למשל בכל שעה לילד אחר לפי סדר מסויים). בהתחלה זה יראה לך מלאכותי, אך בהדרגה תתרגלי לעשות זאת וזה יקרה באופן טבעי. ניתן להניח, שכשילדייך יקבלו מחמאות ותשומת לב באופן שוטף, הם פחות יצטרכו לשאול האם הם בסדר. 

• השאלה, האם התחרות היא רק על תשומת לב? רק על מחמאות? האם הם רבים הרבה ביניהם? מה טיב היחסים ביניהם? האם ברור אצלכם בבית מי הכי טוב ב...... למי יש הרבה חברים, מי הכי חכם או מי הכי יפה. כלומר, האם את חשה שישנם "תפקידים" ברורים לכל אח. לכולנו ישנם תפקידים במשפחה והם מתקבעים באופן טבעי, אך כשהתפקידים הם מאוד דיכוטומיים, ברורים לכל ומושמעים בבית, התחרות בין הילדים גדלה

• השתדלי להמנע ממשפטים כמו: "מי מגיע ראשון למקלחת?" או "מי הילד הכי חזק בגן?" משפטים שיוצרים בעצם אווירה תחרותית. ומאידך שימי דגש על שיתוף פעולה בין האחים: כשהם משחקים יפה ביחד: "איזה יופי אתם משחקים ביחד" תציעי להם לעזור האחד לשני ובכלל שימי דגש על כל הפגנת חיבה מצידם האחד כלפי השני. כך יגבר שיתוף.הפעולה בינהם ותפחת התחרות.

• ודעת שזה קשה אבל שווה לעשות מאמץ להקדיש מידי פעם אחר צהריים אחת על אחד, כל פעם עם ילד אחר, כדי שכל אחד ירגיש יחיד ומיוחד ולשעתיים לא ירגיש צורך להתחרות עם אף אחד על תשומת הלב של אמא

• כדאי לבדוק אפשרות של זמן מוגדר מראש עם כל אחד מהילדים רצוי ימים ושעות קבועים כמה שניתן.עם הבוגרים יותר אפשר לתכנן מה היה רוצה שתעשו יחד, לשאול, לקיים על כך שיח. כך שכשהילד יודע שהזמן שלו עם אמא הוא ביום שני בחמש הוא לא צריך להיאבק על המקום שלו בבית. כדאי לבדוק את השיח בבית והאווירה בין כל בני 

• הייתי מציעה לבדוק איפה אפשר להחליף את המחמאות בעידוד, לציין על מה את מעודדת למשל ראיתי שהתלבשת לבד אחרי המקלחת היום או עבדת כל כך בשקט ובריכוז, השתמשת בצבעים .. בציור ועוד

• תחרות אינה תמיד דבר רע. בחיים אנו מתחרים על קבלה לעבודה, על קידום, מתחרים בענפי ספורט שונים וכו'... הישגיות ורצון לנצח אינו דבר רע, כשלעצמו. הם מתחילים להיות בעייתיים כשהתחרות הופכת למוקד העניין, וההישגיות תגיע על חשבון אנשים אחרים.... ילדייך "מתאמנים" כרגע בתחרות, והאימון הוא ביניהם. האימון הוא חשוב, כדי שהם ידעו איך לעשות את זה נכון ולהצליח בחיים. לכן, כשאת רואה שיש תחרות על משהו, את יכולה לתת לה מקום. למשל לומר משהו כמו: "לפעמים אנחנו מקנאים כשהאח הגדול יכול להשאר ער יותר מאוחר בלילה, ואנחנו צריכים לישון מוקדם יותר, אבל כשאנו יותר צעירים הגוף שלנו זקוק ליותר שינה כדי שנהיה חזקים ויהיה לנו כח לעשות דברים כייפים / אני רואה ומרגישה שאתה רוצה לבלות עכשיו איתי, אבל X קטנה ולא יודעת להתקלח לבד, ולכן אני צריכה לעזור לה. אחרי שהיא תישן אני אתפנה להיות איתך / וכו'". כך, את גם נותנת מקום לרגש, אבל גם מבהירה שלא תמיד יוכלו להשיג מה שרוצים בחיים, ויש אילוצים שונים שצריך להתמודד איתם. את עושה את זה ממקום אוהב ומכיל, ובכך מלמדת אותם איך להתמודד בעולם האמיתי, כשזה לא תמיד יהיה אוהב ומכיל.

• ככל שהמשאבים מוגבלים, המלחמה עליהם יותר קשה.יש לך שלושה ילדים, ששלושתם מאוד צעירים, והבכור שהוא בן 7 נראה מאוד "גדול" אך חשוב לזכור שהוא רק בן 7 . אתם רק שני הורים, שצריכים לתמרן בין הרבה דברים ובין הילדים, וזה ממש לא פשוט. אני מאמינה שהילדים מרגישים את זה, ולכן המאבק ביניהם גובר. נסו לקבל עזרה (דוד/ה, סבא/תא, ואם יש אפשרות כלכלית - בייביסיטר, מנקה וכו'), שיפנו לכם קצת זמן ואנרגיות, ותוכלו להשקיע אותם בילדים. וגם: במסגרת פינוי הזמן והאנרגיות - קחו גם קצת זמן לעצמכם - לזוגיות שלכם. יהיה לכם הרבה יותר חשק, אנרגיות וכח לילדים, לאחר שתטעינו את המצברים של עצמכם

מעבר לתזונה בריאה במשפחה

יש לי ילד בן 10 שבבדיקת רופאת המשפחה היא הפנתה את תשומת ליבנו שיש לו עודף משקל קל - הוא אינו רזה אך גם אינו שמן- ואני שמה לב לילדים אחרים בגילו שגם הם לא רזים מאד והם בערך כמוהו - אם מסתכלים עליו לא רואים שהוא שמן, הוא פשוט לא רזה. מאז שנולד הוא היה באחוזון הגבוה מבחינת משקל וגובה - כלומר זה תמיד התאזן. הבעיה שלי היא איך אני מחזקת אותו שהוא לא שמן כי אני לא רוצה שהוא יחשוב שהוא שמן למרות שילד כבר קרא לו צ'אבי ואנחנו אמרנו שהוא לא צריך להפגע ושלא יקשיב לו , אך בעקבות ההפנייה של הרופאה אני קצת נלחצתי ואולי שידרתי לו שהוא צריך עכשיו קצת דיאטה ואני חוששת שטעיתי ובעצם שידרתי לו גם כן שהוא שמן, כי לפעמים אני גם קצת אומרת לו שהוא צריך לאכול את זה ולא כדאי שיותר מידי מזה - איך אני מחזקת אותו ומונעת נזק גדול יותר של בעיה בדימוי העצמי ? כמובן שאמרתי לו שהוא לא שמן בכלל ושהוא מקסים שלנו - מה אפשר עוד לעשות ? 

כמאמנת אישית קיבלתי פניות רבות לגבי דאגה למשקל הילד או למשקל ההורה, בדאגה שאיך הדבר ישפיע חברתית על הילד, דימוי עצמי, ביטחון עצמי, חברתית ועוד.
דאגתך למשקל היא התוצאה. מה תוכלי לעשות על מנת לסגל אורח חיים בריא ומודע יותר בבית? מה האחריות שאת יכולה לקחת על עצמך מעבר ל - לשאול אותו.. 
איזה פעילויות ספורטיביות אתם נוהגים כיום? האם הילד פעיל ?
כמה שעות מסך יש כיום?

ילד בן עשר (וגם אילו היה צעיר יותר) הוא מספיק בוגר כדי לשמוע ולהבין את מה שאמרה הרופאה (אם זה היה בנוכחותו לאחר שנשקל), הוא גם מספיק בוגר להבין השלכות של השמנה, וגם מספיק בוגר כדי להיות אחראי על מה שהוא אוכל או לא אוכל. יתר על כן, ילד בן עשר נכנס אוטוטו לגיל ההתבגרות, ששם עקב שינויים פיזיולוגיים והורמונליים יש נטיה לאכילת יתר, שיכולה להוביל להשמנה יותר משמעותית. לכן, הייתי ממליצה לשוחח איתו באווירה נינוחה ומקבלת, על מה שאמרה האחות, לשאול אותו איך הוא מרגיש בעניין, ומה הוא חושב על זה, לשאול אותו איך הוא רוצה לנהוג, והאם הוא רוצה שתעזרו לו (למשל רוצה שתקנו פחות ממתקים הביתה, או רוצה שתצאו איתו יחד לרכיבת אופניים, וכו'). בהתאם למה שיעלה בשיחה, תכננו יחד את המשך הצעדים

איך מסבירים לילד על מוות ?

יש לי שני ילדים בגילאי 7 ו 4 - זה סבא רבא שלהם , אני רוצה לקחת אותם לשבעה ואני רוצה לדבר איתם לפני - מעין הכנה מה אני אומרת להם?

הייתי מציעה להיות כנים עם הילדים. בהתאם לגיל כמובן. אולי לא יהיו לך את כל התשובות אבל לפחות תייצרי אווירה בטוחה ופתוחה שבה הילד ירגיש שהוא יכול לשאול ושאין "נכון" או "לא נכון" "טוב" או "רע" באיך שהוא מרגיש ובמה שמותר לשאול. יתכן שהילד ישאל אם גם אבא או אמא ימותו ואז אפשר בגיל מאוד צעיר לענות שלא שזה קרה לסבא כי היה מאוד חולה, אבא ואמא בריאים .

אפשר להתייחס לכך שסבא היה חולה, עד גיל 5 או 6 ילדים מתייחסים לעולם בצורה מאוד מילולית, לכן רצוי להסביר את המוות במונחים בסיסיים וקונקרטיים. אם סבא היה חולה ונפטר, אפשר להסביר שהגוף שלו הפסיק לעבוד ושהרופאים לא הצליחו לתקן אותו. אפשר להסביר שמוות זה כשהגוף מפסיק לעבוד.

כדאי להימנע משימוש בביטויים כמו "הסתלק" ו"הלך" או בשמיים כי אז הילד יכול לפחד כל פעם שמטוס עובר ובכלל לפתח מחשבות על השמיים בקישור של מוות.

ילדים בגיל 5 כבר יודעים שאנשים מבוגרים לא יחיו לנצח. אני מתארת שהידיעה לא תבוא להם משום מקום.אני מאמינה שיש לכם במשפחה מערכת אמונות הקשורה למוות, לעולם הבא וכדומה. כפי שאנו מעבירים ערכים שונים שאנו מאמינים בהם, כך גם לגבי מוות. בהתאם לאמונה שלכם בבית, יש משפחות שמאמינות למשל בעולם הבא ,תוכלו להעביר להם את מה שאתם חושבים, הם יהיו רגועים יותר, ובעיקר בן ה7 לא ירגיש "שעובדים עליו" ומנסים להרגיע אותו סתם. לגבי השבעה- אם זו שבעה "שקטה" וללא צרחות ובכי (כפי שקורה לפעמים) אני מתארת שהילדים לא יחוו טראומה. יחד עם זאת, ישנם ילדים החווים חרדות ממוות ומשתחררים מחרדות אלו רק בגיל מאוחר יותר. לדעתי, אין דרך להסתיר מוות בעולם, זה חלק מהחיים. אם את רואה שאחד הילדים מגיב לא טוב לעניין כדאי לפנות לייעוץ או טיפול.

אני אמא כבר חודשיים אוהבת מאוד לישון בשעות הבוקר. אני גוררת איתי את הילד לשינה האם זה בסדר וטוב?

חודשיים לאחר לידה זה עוד זמן שאין לילה ויום. חשוב להיות אמא רגועה ומכילה, אם את והילד ישנים זה חשוב מאוד. תוכלי לנתק את הטלפון לשים פתק על הדלת אני ישנה ועוד על מנת שתוכלי לישון מבלי שיפריעו לך. לאט לאט כשהילד ילך למסגרת חינוכית תצטרכו שניכם להתאים את השעון לסביבה. כמו כן, אפשר וכדאי להיעזר בבן/ת זוג שיאפשר לך לישון יותר. אופייני מאוד לאמהות צעירות לבדוק את עצמן אם הן בסדר או לא. זה טבעי. תלכי עם מה שאת מרגישה.

ביתי בת ה 5 מתעקשת לישון עם ההורים, הסברנו לה שהיא ילדה בוגרת וצריכה להתגבר אך זה לא עוזר. מה לעשות?

גיל 5 זה גיל הפחדים. כל דבר מאחורי הוילון נראה כמו שד או מפלצת. זהו גם גיל של אדיפוס, אוהבים את אבא וחושבים שאמא כועסת. זהו גיל מסובך. רק הסברים לא יספיקו. כדאי לברר עם הילדה ממה היא מפחדת, על מה היא כועסת. יכול להיות שנולד לה אח קטן והיא רוצה להבטיח את המקום שלה במיטה של ההורים ויכול להיות שיש פחדים.
אפשר לתת לה להיעזר בחפצים כמו פנס קטן שיעמוד לרשותה והיא תוכל להאיר איתו את האיזור המפחיד, מילת קסמים, לשים מתחת לכרית איזה אביזר או סיסמת קסמים נגד הפחד.
ממליצה לכם, ההורים להיות נחושים, לכבד את הפחדים אבל לשים את הגבול לטובת הזוגיות. המסר הוא שלכל אחד יש את המיטה שלו.

ילד בן 13 עם אחות בת 12 ואח קטן. הילד מתפרץ, מרביץ ומשתולל ואומר בזמן האחרון שאנחנו לא הורים טובים.  מה לעשות?

נשמע שלא טוב לו. צריך לבדוק למה. לברר מה קורה לו. כדאי לנסות להגיע אליו, יכול להיות שהוא ילד מפונק שהתרגל לקבל את הכל מיד איך שביקש משהו ועכשיו עם התרחבות המשפחה זה לא קורה. קשה לענות על הצרכים שלו והא מרגיש שנעשה לו עוול. נשמע שהוא זקוק לעזרה, זה לא רק תשומת לב, יכול להיות שמשהו מפריע לו, הוא בגיל 13, בר מצווה מתקרב, מסר של בגרות ויכול להיות שזה מהווה עבורו גם סוג של לחץ. הוא בגיל ההתבגרות לחברה בגילו יש משמעות רבה ויכול להיות שגם שם צריך לבדוק איתו אם משהו מציק לו.