ציפיות – כשיטות חינוך –

אנחנו יודעים וזה גם הגיוני. לילדים יש עניין מובהק לעמוד בציפיות. תכוון אותם תציב להם יעדים תכוון אות.

ציפיות כמכשיר זה מאוד בעייתי זה דורש מציאת איזון מאוד קפדני. מתי הציפיות הם כאלה שמאפשרת להתנהל לאורן ומתי הם משיגות את ההיפך.

ציפיות נמוכות מידי. אכזבה, סוג של ייאוש, לא סומכים, לא מאמנים.

פתאום הילד הקטן שלנו. עושה משהו באקראי >> אני לא מאמינה. איך אתה זוכר כאלה דברים. הז זה מבטא. אני בשוק שזה קרה.

לעיתים אנחנו נופלים לצומת הציפיות הנמוכות מידי.

ציפיות גבוהות מייצרות רצף של תיסכולים. ואז החוויה זה חוויה של כישלון.

בשביל לדעת בדיוק מה הם הציפיות הנכונוות, צריך לדעת משהו על התפתחות ילדים באיזה גיל צפות למה כדי לייצר עבורו אתגרים.

השתיל צריך כמות מאוד מדוייקת של אויר וכול ..

איך אני מוצא בדיוק את המינון המדוייק ..שמביא בחשבון את הדרישות של המציאות, את מה שאני רוצה וזה אומר להיות קשוב לילד ולהיות קשוב לצרכים שלי ולצרכים של כל

ברגע שציפיות הופכות להיות תנאי, עמידה בציפיות היא תנאי להתקבלותך / להשתייכות שלך. הם הופכות להיות משהו מאיים.

יש משפחות פתוחות ויש משפפחות סגורות.

יש ציפיות מעורפלות/ לא ברורות – אני רק מבקש דבר אחד שתיהיה בן אדם. עכשיו הכול ברור. כי אין פה כלי מדידה. יש ציפיות לא ברורות.