"הילדה סירבה לקנות נעליים, לא ידעתי מה לעשות עוד, כל דבר לא מתאים ולא נוח"

מה עושים כשהילדה לא רוצה לנעול נעליים בחנות? כל דבר לא נוח? איך יוצאים מזה?

אורית הגיעה לעבוד על היחסים עם הבת שלה. היא היתה בחנות הנעליים, יצאה במיוחד מהעבודה מוקדם כדי לקנות נעליים לשני, בת השנתיים. מכירים את התחושה שכבר כולם עם עצבים רופפים, ולא יודעים מאיפה להתחיל ואיך יוצאים מזה?

אז זה היה ממש קרוב.. הילדה בשלה. "לא נוח לי", "קשה לי ", "כואב לי". רק לא לנעול את הסנדלים. ההורים הסבירו שוב ושוב, הסנדלים שלך קטנות עלייך את צריכה סנדלים גדולות יותר.

ואז, באותם רגעים בקניון כשהוא אומר שהוא רעב והילדה השניה בוכה שהיא צריכה לשירותים  שוכחים שמדובר בילדה צעירה.  חוזרים על אותו משפט אבל את צריכה, כי ככה צריך. קיץ, חם אין ברירה.

אז איך אפשר לצאת מהקופסה? איך אפשר לעשות אחרת?

להסתכל על הסיטואציה / הבעיה מזווית אחרת. כשההורה שוכח את גיל הפעוטה, שוכח לשחק, להנות ולשמוח מהתהליך. החשיבה הפונקציונלית לנסות להכניס את כף הרגל לתוך הסנדל היא שהנחתה את אורית.

אורית הבינה שהיא רק רצתה "לגמור עניין". ללכת הביתה, שהילדה תעשה מה שהיא רוצה. שתהיה ממושמעת.

.

הצעתי לה לחזור לקניון ולהפוך את זה למשחק. לדפוק על קופסת הנעליים ולשיר "מה יש בקופסה".. ובואי נראה אם תוכלי לנחש מה יש שם. בואי נראה אם תוכלי ללכת עם הסנדלים, אם אוכל לתפוס אותך ועוד.

האנרגיה של אורית בתהליך משפיעה על התהליך כולו. הילדה הרגישה שאנחנו לא נהנים, רק רוצים לדחוק את רגלה לתוך הסנדל והיא הרי גדולה, כמעט בת שנתיים, רוצה להחליט לבד. אז נתנו לה להחליט. להחליט איזה משחק נשחק בחנות בו בזמן שהרגליים שלה עם סדנל חדש .

אורית חזרה לחנות עם אנרגיות מחודשות דיברה אחרת עם הילדה וראתה איך ממקום של שיתוף והתייעצות הילדה רצתה לשתף פעולה ולהראות לה  איך היא הולכת רצה וזזה עם הסדנלים החדשים.

אורית הבינה שהיא רוצה להפוך את קניית הסנדלים לבילוי ולא למקום של מי מחליט ומי יותר חזק.