ילדה בכיתה א. לבד בהפסקה.
וזאת כאילו אני . מרגישה את ה- לבד.
כמעט מזדהה.
אז ממש לפני שאני דומעת יחד איתה
אני מושיטה לה יד ואומרת לה שניה,
בואי נראה בזה הזדמנות.
מה עם ספסל החברות?
נכון, היא אומרת , הייתי שם. וילד ממש חמוד הציע לי לשחק.
איזה יופי. נקודת אור.
אז אני רואה פה במקום מסכנות ועצבות כבר משהו אחר
משהו שאפשר להחליף אותו בהזמנה לקשר
להיפתח לילדים אחרים. לקבוצה נוספת.
למשחק אחר אולי ממה שהיא רגילה.
וזה נראה פשוט. אבל זה לא
כי הילדה הזאת היתה גם אני פעם.ממזמן.
ולא שוכחים רק מקבלים כלים אימוניים איך להתמודד עם הקושי ועם הפחד
ולדעת שהילדה הזאת תבין שזה מעצב את האישיות שלה הופך להיות חלק ממנה
יותר רגישה ורואה את האחר ואת הקושי.
מבינה איך להתחזק ואיך לחזק.
כשאני הייתי ילדה לא היה ספסל חברות.
היום אנחנו הורים מודעים יותר, פתוחים יותר ורוצה להאמין שמכילים יותר.
אז אולי בכל אחד מאיתנו יש את הילד או הילדה. גם כשמתבגרים.
מי אמר ספסל חברות..
ואפשר לחזק ולומר שאולי זה קורה לעוד ילדים, ומה זה אומר בכלל.
ולראות כמה שהיא חכמה, מעניינת, יודעת להצחיק ומוכשרת בכל כך הרבה דברים נוספים.
זה זמני. ובואו נסתכל על זה כך.
נשמע לכם מוכר?
אשמח שתשתפו אותי אתם יכולים לכתוב לי